"תסמונת הניכור ההורי" מהי וכיצד ניתן להתמודד עמה? (*)
המאבק בהליך הגירושין גורר לצערנו פעמים רבות השלכות רגשיות, הגורמות לכך ששני בני הזוג המתגרשים אינם בוחלים בשום אמצעי בדרך להשגת מטרתם. לעיתים, במשחק השח-מט, מוכרת האסטרטגיה של "הקרבת" חייל במשחק, זאת כדי לזכות ב-"מט" הנכסף ובמשחק כולו. כך גם בתחום הגירושין. לעורכי דין העוסקים בתחום המשפחה מוכרת התופעה של בני זוג הורים לילדים, המוכנים אף ל-"הקריב" חייל כלומר את טובת ילדיהם, כדי להשיג יתרון על גבי לוח המשחק המשפטי, כלומר, תבוסת הבעל או האישה לשעבר.יצוין כי, מעטים ההורים אשר יודו כי הם מוכנים לפגוע בבן זוגם לשעבר דרך הילדים. למעשה, הם יכחישו זאת בתוקף. אך, בפועל מעשיהם גוררים אותם לפגיעה בילדים מעבר למותר ולרצוי.אחד הנושאים המרכזיים סביבם נובעים רוב הסכסוכים הם הסדרי הראייה. בנושא זה ישנה תופעה כואבת, אותה אציג במאמר זה, הנקראת "תסמונת הניכור ההורי" (הגדרת מונח זה מיוחסת לד"ר ריצ'רד גרדנר- פסיכיאטר אמריקאי, ומקורו הוא במונח הלועזי: Parental Alienation Syndrome או בראשי תיבותיו PAS).
ביטויה של תסמונת זו, באה לידי ביטוי, לרוב, בדחייה מצדו של הילד כלפי אחד מהוריו. דחייה זו מלווה בד"כ בסירוב או בהתנגדות לבקר או להיות בקשר כלשהו עם ההורה שאינו ההורה המשמורן. ד"ר גרדנר טען כי תסמונת זו נגרמת בד"כ באמצעות הסתה (מפורשת או משתמעת) על ידי ההורה המשמורן אשר במחיצתו חיים הילדים ומכוונת כלפי ההורה האחר. במקרים מסוימים, אין יחסו של הילד כלפי ההורה שאינו משמורן מתבטא בסירוב להיות בקשר עם ההורה בלבד. לעיתים מפתח הילד חששות ופראנויות קשות בכל הקשור אל ההורה, לעיתים מלווה לכל אלו תיאור דמיוני אך מפורט של פגיעה מצדו של אותו הורה בילד .
באופן טבעי, מאחר שבישראל (בדומה לרוב המדינות בעולם) נמצאים הילדים, לרוב, במשמורתה של האם, רוב ההורים אליהם מתנכרים הם האבות. חרף העובדה, כי קיימות ביקורת רבות לתסמונת "הניכור ההורי" , עמדה תסמונת זו במרכז "קרבות" גירושין רבים אשר במהלכם השתמשו ההורים הלא משמורנים בתסמונת זו כ"איל ניגוח" בנשותיהן. מאידך, ההורים המשמורנים (כאמור לעיל-האמהות על דרך הכלל) ניסו להפריך את תקפותה של תסמונת זו.
חרף העובדה, כי משנתו של ד"ר גרדנר מוטלת בספק מאחר ולטענת המתנגדים לה , דרכה של התיאוריה בהיטמעות בפסקי הדין במערכת המשפטית צלחה במהירות ובקלות רבה מדי, על אף העובדה כי תאוריה זו חסרה את הגושפנקא בקרב הפסיכולוגים עצמם. הביקורת על תאוריית "תסמונת הניכור ההורי" מגיעה כאמור מהיבטים שונים: מהיבט משפטי, פסיכולוגי, פמיניסטי והיבטים נוספים. יש אף שיאמרו כי כיום ניכרת מגמה בעולם, המתנערת ממשנתו של ד"ר גרדנר.עם זאת, ומבלי להיכנס לעובי הקורה בעניין המתנגדים לתיאוריה זו, אין ספק כי יש להכיר בחשיבותו של קשר בריא של ילד עם שני הוריו. בהעדר תיאוריה חלופית מספקת וכן בשל העובדה המצערת כי ספר החוקים הישראלי הינו דל בכל הנוגע להסדרי הורות משותפת לאחר הגירושין נוצר מצב כי למעשה, שני הסעיפים העיקריים אשר מסדירים את התנהלות ההורים לאחר הגירושין הם סעיפים 24 ו-25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות . להלן הסעיפים הרלוונטיים:
סע' 24: הסכם בין הורים החיים בנפרד (תיקון תשס"ה)
היו הורי הקטין חיים בנפרד - בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו - רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו - לכל עניין זולת ערעור - כדין החלטת בית המשפט.
סע' 25: קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים
לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין חשיבות מיוחדות להורות אחרת.
כפועל יוצא מדלות החקיקה במערכת המשפט הישראלית בנושא זה, נאלצים בתי המשפט השונים לבסס פעמים רבות את פסק דינם על בסיס חוות דעת של מומחים מקצועיים. לכן, במערכת המשפט הישראלית, משנתו של ד"ר גרדנר מקבלת גושפנקא משפטית ושופטים בבתי המשפט השונים מצטטים את דבריו של ד"ר גרדנר השכם והערב. לא פעם בתי המשפט אף מפנים מתדיינים לכתבי ד"ר גרדנר בנושא.
דוגמה להשפעת "תסמונת הניכור ההורי על מערכת המשפט הישראלית ועל השפעתה של תאוריה זו ניתן לראות בפסק דינו של כב' הש' פורת בעמ"מ 90/97 בהרחבה:
"התסמונת הנדונה (כלומר תסמונת הניכור ההורי-ד.ו) מזיקה מאד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד ממדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה. אחד המרכיבים המהותיים המאפשרים קיומם של חיי משפחה תקינים היא היכולת לראות את נקודת מבטו של הזולת. להבין שחלק מהצדק נמצא בצד השני. ילדים המפתחים תסמונת של סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. הם מפתחים חוסר אמון כללי וחשדנות בבני אדם. הם לומדים כי הם אינם רשאים להיות בקשרים טובים בו זמנית עם אנשים שונים, הם מעוותים את הדמות הפנימית ואת הייצוג הפנימי של ההורה המנוכר. נזקים ומצוקות נוספים המתוארים בספרות מסבירים מדוע מצב כזה הינו מצב בלתי נסבל עבור ילד ומדוע יש לנקוט באמצעים טיפוליים מידיים כדי לחלצו ממצב זה. מדוע חשוב להסביר להורים שקשר טוב עם שני ההורים בו זמנית הוא חשוב ביותר עבורו בהווה ומהווה תנאי ליצירת קשרים אינטימיים בעתיד. ומדוע חשוב להבהיר להורים את זכותו של הילד לממש קשרים טובים עם שני הוריו" .
לסיכום:
רואים אנו כי תאוריית "תסמונת הניכור ההורי" מהווה נדבך חשוב במערכת שיקוליו של השופט בבית המשפט לענייני משפחה. אכן קמו לתאוריה זו מתנגדים רבים, אך כאמור אין לזלזל בכוח השפעתה על השופטים וגם על פסיכולוגיים מסוימים עד עצם היום הזה.
על הזוג המתגרש להבין ולהפנים כי כאמור לעיל, הילד הוא לא כלי משחק במאבק בין ההורים. הוא לא חייל "המוקרב" במשחק השחמט כדי לזכות בניצחון הכולל. ניצחונו המוחלט של צד אחד ב"משחק הגירושין" הוא ניצחון "פירוס" כלומר ניצחון שעלותו ב"דמים" (תרתי משמע), כה רבים עד שהופך הוא לתבוסה . בסופו של יום גם תבוסת הילד ב"משחק" החיים, הבעיות הפסיכולוגיות הרבות מהן הוא יסבול אם יהפוך לכלי משחק בין ההורים, יגרמו לניצחון בקרב בין ההורים להפסדו של הילד במערכה הכוללת.
אשר על כן, גם כאשר מתגרשים יש לזכור כי מתגרשים מבן הזוג אך לא מהילדים. יש לזכור כי למרות שמתגרשים, החיים חזקים מהכל ונקודות המפגש המשיקות בין ההורים הגרושים לעולם לא יסתיימו. ישנם ימי הולדת, חגיגות בגנים ובבתי הספר, בר/בת מצווה, חתונות, בריתות ועוד. אירועים רבים מספור בהם קיימת וחייבת להיות אינטראקציה בין ההורים הגרושים. לכן, ייטב על הצדדים להבין ולהפנים את העובדה, גם תוך כדי המאבק המשפטי כי ברקע ה"המאבק" ישנן נפשות רכות של ילדים. אם עובדה זו תופנם ע"י ההורים, הילדים וכפועל יוצא מכך גם ההורים יצאו נשכרים.
גירושין ומאבק על הסדרי הראייה:
